עבדת

מיקום האתר: כתשעה ק"מ מדרום לשדה בוקר
תקופת האתר: תקופות שונות

עבדת הינה אחת מעריהן החשובות של הנבטים, השוכנת על תוואי דרך הבשמים עתיקת היומין בין פטרה לנמל עזה. עיר זו שהשתרעה על שטח של כ-85 דונם, נבנתה על שלוחה של גבעה נישאה בגובה של 655 מטר מעל פני הים, וכ-80 מטר מעל סביבתה. עבדת נוסדה לראשונה בראשית התקופה ההלניסטית (332-63 לפנה"ס) כתחנת דרכים על דרך הבשמים. עם כיבושה של עזה בידי המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי, בשנת 100 לפנה"ס, ננטש המקום שכן נפילתה של עזה חיסלה למעשה את חשיבותה המסחרית של העיר. בימי המלך עבדת השני (30-9 לפנה"ס) חודש הישוב במקום ונבנה בו מקדש מפואר. מאז נודע המקום בשם עבדת על שם מלכם הנערץ של הנבטים אשר נקבר בעיר, והיה למעשה המלך הנבטי היחיד שזכה לעלות לדרגת אל לאחר מותו. העיר המשיכה לשגשג גם בתקופת יורשו המלך חרתת הרביעי (9 לפנה"ס-40 לספירה). בתקופה זו היתה עבדת מרכז חשוב לייצור כלי החרס הנבטיים. בשלב זה הוקם מצפון מזרח לעיר מחנה צבאי לחיל הגמלים שאיבטח את השיירות בדרך הבשמים. במחצית השניה של המאה הראשונה לספירה חרבההעיר בהתקפות שבטים ערביים אם כי עד מהרה היא שוקמה מחדש על ידי רבאל השני (70-106 לספירה) מלכה האחרון של הממלכה הנבטית.
בראשית המאה הראשונה לספירה, בשנת 106 לספירה, סופח הישוב כיתר ממלכת הנבטים לאימפריה הרומית במסגרת פרובינקיה חדשה שזכתה לשם פרובינקיה ערביה. בתקופה זו היתה עבדת מרכז שלטונם של הרומאים בנגב והמשיכה לשגשג כבעבר. לשיא פריחתו הגיע השישוב במאה החמישית לספירה קרי בתקופה הביזנטית (324-638 לספירה). במקום הוקמו שתי כנסיות מפוארות, מנזר ומצודה. כלכלת הישוב בתקופה זו התבססה על ייצור יישן משובח בדומה לעיר חלוצה. שגשוגה של עבדת נמשך עד עד לכיבוש הערבי שחל במאה ה-7 לספירה. בשלב זה נהרסה העיר כליל ומאז לא נושבה יותר. כיום נמצאת העיר העתיקה במסגרת גן לאומי עבדת, בהנהלת רשות הטבע והגנים הלאומיים. במקום ניתן לראות את שרידי האדריכלות הביזנטית, כנסייה, בית מרחץ, מחנה צבאי, מערות ששימשו למגורים ועוד. בשנת 2005 הכריזה אונסקו על האתר יחד עם ערים נבטיות נוספות ובניהן: ממשית, שבטה, חלוצה ודרך הבשמים כולה כאתר מורשת עולמית.