אדריכלות

מיקום האתר: ישראל
תקופת האתר: תקופות שונות

אדריכלות ישראלית היא סגנון בנייה שהתפתח בארץ ישראל החל משנת 1878 שבה החלה העלייה הראשונה ועד היום. היא מושפעת מסגנונות אדריכליים שהיו נפוצים בארץ לפני בוא העולים דוגמת מאדריכלות איסלאמית, אדריכלות טמפלרית, אך בעיקר מהשפעותיה של האדריכלות בארצות המוצא של העולם.

האדריכלות הישראלית מתאפיינת בשני גורמים עיקריים:

- ייבוא סגנונות חיצוניים אשר יושמו על ידי אדריכלים שהושפעו ממגמות עולמיות.
- ניסיונות "להמציא", יש מאין, אדריכלות ישראלית אותנטית.

אף שייבוא הסגנונות הזרים התקבע בקרב משרדי אדריכלות הישראליים ובעלי המקצוע, הרי הניסיון ליצירת קו מקומי אותנטי התאפיין בקשיים. המקטרגים מסבירים את הכישלון בחוסר עקביות, בשל כניעה לתכתיבי יזמים תוך שימוש באלמנטים אופנתיים בני חלוף.

שורשי האדריכלות הישראלית
מקימי מדינת ישראל העדיפו לוותר במרבית המקרים על המורשת האדריכלית שהייתה נפוצה בקרב הערבים. הדחקתה של אדריכלות המזרח תיכונית נבעה מסיבות פוליטיות, סוציולוגיות ופסיכולוגיות. בהקשר הפוליטי, המאבק הפיזי, האלים, על השליטה במדינה. באותה תקופה סוערת נתפס מבנה האבן הערבי, בתודעה הישראלית, כיעד לגיטימי לכיבוש ולאו דווקא כאובייקט - שורשי תרבותי ואדריכלי הראוי לשימור, פיתוח ולמידה. גם ניסיון פוסט מודרני מאוחר יותר לשוב אל המקורות המזרחיים נעשה, לעתים, תוך ציטוט או העתקה של אלמנטים שונים לצורך דקורציה בלבד, תוך התייחסות מוגבלת לחללים הבנויים עצמם.

סגנון אדריכלות האקלקטי
כל תקופה ותקופה אימצה לעצמה סגנון אחר, המתאים לה מבחינת אופייה ורוחה. אף שאדריכלות מודרנית של ראשית המאה ה-20 התאפיינה בעיצוב חסכוני, נטו אדריכלים ישראלים רבים לאמץ דווקא את סגנון האר-דקו הקישוטי. בתוספת קורטוב של מוטיבים מזרחיים, נוצר הסגנון הידוע כ-'אקלקטי'.

הסגנון התהווה לא מעט בזכות השראתו של המוסד העיצובי - היחידי שפעל בארץ באותה תקופה -"בצלאל" בירושלים ללימודי אדריכלות. המוסד נסגר לבסוף, בשל קשיים כספיים וסכסוכים פוליטיים, ב-1929.

סגנון אדריכלות המודרני
עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, ב-1933, נסגר בגרמניה בית הספר באוהאוס על ידי המשטר. שנתיים לאחר מכן, הגיעה לארץ קבוצת ציירים ואדריכלים מיוצאי אסכולה זו, אשר החלה להפיץ את משנתו של הסגנון הבינלאומי ברוח היסודות החדשים של המודרניזם. ההשפעה הייתה מיידית: שכונות שלמות תוכננו ונבנו על בסיס עקרונות האדריכלות המודרנית החפה מקישוטים, הפשוטה והתכליתית. האידאולוגיה התרבותית שעמדה מאחורי סגנון זה חפפה את התפישות החברתיות של התנועה הסוציאליסטית שנתנה את הטון בפוליטיקה הארץ ישראלית באותה תקופה. בעקבות הבנייה הרבה בסגנון הבינלאומי זכתה "העיר הלבנה" של תל אביב להכרה כאתר מורשת עולמית בשנת 2003 על ידי אונסק"ו.

מלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות ואחר כך נטל הקמת המדינה, גרמו למיתון עמוק בבנייה, כמו בכל תחומי החיים. הכורח לשכן את גלי העלייה הגדולים, הוביל לחיפוש אחר פתרונות מודרניים, מתועשים וזולים לבנייה. תרמה למגמה זו גם האוריינטציה הפסיכולוגית, להדחקתם של סממנים עיצוביים המזוהים עם המנטליות המזרחית לטובת נטייה אל עבר התרבות המערבית אשר נתפסה כמתקדמת ו"נכונה" יותר.

כך, החל מתחילת שנות ה-50 האדריכלות המתועשת יצרה, בין השאר, את ה"שיכונים". מדובר בסדרות של מבנים זהים הבנויים ככוורות. הם אוכלסו, ברובם, על ידי יוצאי עדות המזרח אשר התקשו להתאקלם בסביבה הזרה.

סגנון אדריכלות הברוטליסטי
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, נחשפה הארץ לסגנון "הברוטליזם החדש" - זרם אשר הופץ על ידי האדריכל השווייצרי לה קורבוזיה והאדריכל הברזיאלי אוסקר נימאייר. זרם זה נקלט היטב באנגליה ובברזיל. הזרם יובא לארץ על ידי אדריכלים אשר למדו באותן שנים באנגליה ונמנים עם דור "הבטון החשוף" וכן על ידי
אדריכלים שסיירו בברזיל ובצרפת. הסגנון התאים במהותו לבנייה המתועשת אשר הייתה נהוגה אז, ובנייני ציבור רבים, שהיה צורך בהקמתם, עוצבו בהשראתו.

אדריכלות בתקופת המגדלים ו"בנה ביתך"
1967 הייתה שנת מפנה באדריכלות הישראלית. הניצחון במלחמת ששת הימים, והרחבת הגבולות המשמעותית שבאה עמו, הביאו לאופוריה כלכלית וחברתית, אשר לוותה, לעתים, בפאר "נובו-רישי". מכן התחילה תופעת בבנייה בפרטית בנרחבת בפרברי הערים, אשר כללה מבנים ראוותניים, בניגוד לקנה המידה הצנוע אשר היה נהוג בשנים שלפני כן. ברוח הפוסט- מודרנית שהחלה לנשוב, הכול היה מותר - גגות רעפים שווייצרים מעל עמודים קורינתיים, חלונות קשתיים לצד קורות בטון חשוף, טיח שפריץ ליד אריחי אבן מודבקים - כיד הדמיון הטובה על היזם או האדריכל. בתחילת שנות השמונים התרחבה התופעה, הרחבת השכונות הפכה לממוסדת וקיבלה את הכינוי "בנה ביתך".

שנות ה-80 וה-90 היו המשך ישיר לאותה תקופה, כאשר ברוח ההפרטה, חל פיחות במעמדה השרירותי של המדינה. התוצאה הייתה פיתוח מואץ והקטנה ניכרת של השטחים הפתוחים.